עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
כואב לי לכתוב יומן, אני אוהבת לצייר- פחות לכתוב במחברת. לא הייתי בבית ספר כבר שנה בגלל אישפוזים באברבנל
אשתף חוויות של מתמודדת נפש בת 17 שמרגישה יותר בנוח לשתף זרים מאשר את השלוש אנשים שיש לה בחיים- שלא יברחו.
תשארו, תשמעו, תזדהו ותדברו איתי
אשתדל להיות מעניינת יותר מסתם בכיינית
חברים
Invisble girl
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מאי 2019  (1)
פוסט ראשון.
24/05/2019 03:38
אפסית
חרדות, אובדנות, מחלות נפש
שלום 3>

אתחיל בלהסביר את הסיטואציה. 
אין לי מושג איך זה מתנהל אבל אני צריכה מקום לפרוק, מאוחר בלילה ועבר עלי יום מזעזע. 
למה? אהיה ישירה- אני רומי, 17, ארבעה אישפוזים ומאובחנת במאניה דיפרסיה וברקע הפרעת אישיות. 
עכשיו כשהובהר שאני לא בן אדם יציב ושמטרת הבלוג הזה הוא לשתף ובתקווה למצוא אנשים שישתפו איתי אפשר להתחיל
אתן קצת עבר: השתחררתי לפני חודשיים מהאישפוז האחרון שלי שהיה הנורא מכולם, לפניו כל פעם שנפלתי הרגשתי צורך לחזור לאישפוז כל פעם שהייתה לי נפילה וחשבתי שלשם אני שייכת ושלא אוכל להשתפר אף פעם, מן ״הוספיטליזציה״ כזו (הצורך\רצון להיות מאושפז בבית חולים וגם לא בהכרח פסיכאטרי.) מן בריחה לא בריאה כזאת מהחיים שלי.
כשבאתי כמובן אחרי שנפלתי בחזרה להתמכרות הנפשית לירוק והאלכוהליזם, כן ברצינות- אני בת 17 ורצו לשלוח אותי למכון גמילה. 
בכל מקרה חזרתי על ארבע, חשבתי שיעזרו לי אבל אקצר במילים ואגיד שהם רישלו והורידו לי את כל התרופות בפתאומיות מה שגרם לי להתקף מאני מחריד ואפילו לחוסר שפיות ולאחר מכן לדיפרסיה, כדי להרגיע אותי הם חשבו שזה נכון לתת לי המון תרופות מסממות במינונים גבוהים כמו 6 מ״ג קלונקס על בסיס יומי, אחר כך 30 מ״ג ווליום על בסיס יומי והכי נורא היה 600 סרקוול שלצערי? גרם לי פאקינג להשתין על עצמי. אחרי שיצאתי לאט לאט מהזוועה הזאת לבסוף השתחררתי ונהייתי במצב הרבה יותר יציב עד שלאחרונה, חזרו המחשבות האובדניות והפרעות האכילה הלא מוגדרות.
אקפוץ להיום, אני עדיין נוטל תרופות על בסיס יומי והתרופה שאני לוקחת לביפולריות שלי היא מאוד לא מסתדרת עם אלכוהול אבל לאחרונה הגזמתע ובמיוחד אתמול השתכרתי לרמה היסטרית
קמתי בבוקר בהאנגאובר, הקדים לי המחזור בשבוע וחצי מה שמאוד מדאיג וחזרתי הביתה תשושה, התקלחתי וניסיתי לא להתעלף כי לא אכלתי כלום כבר כמה ימים התיישבתי בחדר והתחלתי לבכות בהיסטריה, לא רציתי להטריח את בן זוג שלי אז לא פניתי אליו כי הוא סבל מספיק מכל הבעיות שלי והתקשרתי לער״ן (קו לעזרה נפשית) שמאוד לא עזר. 
חברה טובה באה והרגיעה אותי, וגם חבר שלי אחר כך. 
ואז קיבלתי את הסיכום אישפוז- הכל היה נוראי ומחריד ואפילו כתבו על המראה שלי שם שהוא ״ מרושל״ באיזה קטע? 
אני מנסה להתקבל לבית ספר חדש בגלל שאין לי מסגרת והם צריכים לראות את הסיכום אישפוז ואני מפחדת שזה יהרוס לי המון סיכוי להתקבל. 
ולנושא האחרון- חבר שלי נסע לירושלים עם חברים מהטירונות ושתה בפארק ונגמרה לו הסוללה. אני במצב חרא מה שהופך אותי לחרדתית מתמיד, מאז שידיד טוב שלי נהרג בתחילת השנה אני מאוד מאוד דואגת לא משנה מה והמוח שלי מריץ סרטים 
וברגע שנגמרה לו הסוללה עשיתי משהו שלא עשיתי מאז שהייתי באישפוז וזה לקחת ווליום. כי זה הרתיע אותי בכלל להתקרב לזה, ועכשיו אני יושבת פה די גמורה כי לקחתי 20 מג וחשבתי, טוב אפתח בלוג- למה לא? 
אני יודעת שהכל נשמע נגטיבי כרגע אבל זה כי היה לי יום נורא גרוע. אני מאוד רוצה להשתפר ומאוד רוצה להרגיש טוב ומשתדלת לעשות הרבה בשביל זה, הייתי במקום הרבה יותר גרוע פעם
אם שרדתם עד לפה, אפסיק לדבר קצת על עצמי ואתחיל לדבר יותר בכלליות על רגשות. תיעוב עצמי למשל, איך מתמודדים עם זה? הרי שמעתי כל כך הרבה דברים ״זה קטע של מתבגרים״ , ״ אף אחד לא באמת אוהב את עצמו״ ״ תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך מליון פעם שאת אוהבת את עצמך״ ״פייק איט טיל יו מייק איט״ הסיטואציה האפלה הזאת שאתה חושב לעצמך מי צריך אותי, למה אני טוב וכמה אני נטל, כולם יעזבו כשיבינו מי אני. אני רוצה להבהיר שאם וכן יקראו את הפוסט העלוב שלי אני לא רוצה רחמים או עזרה, אני רוצה שיתוף, סיפורים, הבנה, כי אני יודעת שהמחשבות האלה דפוקות, אבל המון אנשים חווים אותן ולשתף זה דבר טוב ולא צריך להחביא. 
אני רוצה שזה יהיה הבלוג מסע שלי, גם אם אף אחד לא יקרא. אני רוצה שכשרע לי וכשטוב לי אכתוב ואשתף לראות איזה תהליכים אני עוברת ומה דפוסי ההתנהגות שלי
אני כותבת מהלב, אני מעריכה אנשים שיושבים וחושבים ומשקיעים וזה מדהים בעיניי שהם מסוגלים 
אבל אני מקווה שגם זה יאמר משהו למישהו, לפחות לאחד- זה בסדר לדבר ישיר על הדברים האלו
לילה טוב לכולם, לא שאוכל להרדם כן? די בחרדות שחבר שלי מת או משהו( ממש חס וחלילה) אבל לא יכולה לשלוט בזה לצערי. 
3 תגובות